בפעם הראשונה שנתקלתי בסרטון של חמוטל על רותם וזוהר כרמי,
חשבתי לעצמי שכשיגיע הזמן, היא זו שתעשה עלי סרט תדמית.
‘הזמן הנכון’ במקרה שלי הגיע, כשחמוטל סיפרה לי שהיא מתחילה לייצר סרטוני דוקו עסקי.
(לחמוטל יש עסק ליצירת סרטי חיים, שהם ארוכים יותר בד”כ)
“דוקו עסקי”? אמרתי, “או.קיי.”
“אני ‘רק’ צריכה להבין מה המסר המרכזי שלי.
מה אני רוצה להגיד, למי אני פונה,
ומה אני בכלל רוצה להשיג מהסרטון? איזה לקוחות? עצמאיות בעלות עסק או לקוחות ל’שש’ משרד המיתוג החדש שלי?”
הרי לכל אחד מסרים שונים לחלוטין.
ועזבו רגע את המסרים.
דוגרי? מה פתאום להצטלם? ועוד בווידאו? אני? נו באמת.
כל ה’אני’ הזה עייף אותי לגמרי.
אבל חמוטל עשתה לי את ההחלטה ממש פשוטה:
“את לא צריכה לחשוב על כלום” היא אמרה לי. “זה התפקיד שלי“
תני לי לספר את הסיפור שלך, דרך העיניים שלי.
“ואיך זה יקרה?”, שאלתי.
“נדבר כמה פעמים, אני אשאל, את תחשבי, אני אשאל שוב ונתמקד
ואז אני אבוא עם המצלמה לכמה שעות, נבחר את הקטעים הטובים, נערוך, נשייף ויהיה סרט”
מה את אוהבת ומה לא ואיפה היית ומה עשית ובואי תדברי רגע על…
“סרט על מה?” שאלתי
“סרט עליך. כמו שאני רואה אותך. כמו שאני רוצה שיראו אותך.”
“סרט עלי? מה אני, מלכת אנגליה?!” סרט זה לא בשבילי.
זה מביך
וחושפני
ואני בכלל לא בטוחה שזה מה שמתאים לעסק שלי. חשיפה כזו.
{על ההבדל בין חשיפה פרסומית לקמפיין שיווקי, בפוסט הזה.}
“לכל אחת יש סיפור!” אמרה לי חמוטל. “לא רק למלכת אנגליה.”
ואז היא הראתה לי כמה פרויקטים שהיא עובדת עליהם ואני נשאבתי.
רציתי להכיר כל אחת ואחד מהם והבנתי: זה מה שסרט טוב עושה.
גורם לך להתאהב, להכיר, להתעניין, להרגיש.
פתאום שומעים את הקול שלך, את חיתוך הדיבור, האם השפה שלך רהוטה והמחשבה קולחת.
מסר ויזואלי, בשונה ממסר טקסטואלי, פונה לרגש.
או שמתחברים ואוהבים, או שלא.
או שאוהבים או שלא?… ואם לא? ומה כן להגיד ומה לא? לדבר עלי או על הלקוחות? על העבודה או על הבית?
והאמת? זה בדיוק היה הפחד שלי.
אני מכירה את עצמי ממש טוב. באים אלי בגלל הידע שלי, לא בגלל שאני דובון אכפת לי חביב.
אני לא.
חששתי וניסיתי להבין למה זה מטריד אותי.
למה אני נמנעת מצילומי וידאו לעסק שלי, או מתי התחילה הפוביה הזו בכלל
בתור מישהי שלמדה משחק המון שנים, אני די אוהבת להופיע.
אין לי פחד במה, אני מתה על פרזנטציות והרצאות וסדנאות
בצעירותי, הייתי ב’צעירי הבימה’, הופעתי על במות ואפילו צילמו אותי ל’גיא פינס’ (בכתבה על מעצבים צעירים)
השתתפתי בכמה פרויקטים מצולמים ואהבתי את זה.
אבל כאן, משהו הרתיע אותי.
בראש שלי– סרטון תדמית הוא סרטון מבוים. מבוים הוא מזויף.
מזויף זה הכי הפוך ממני.
בסרטון תדמית, טקסטים נכתבים ונלמדים בע”פ, תפאורה מרשימה (מסך ירוק) נבחרת וצוות סטייליסטית+ מאפרת+ ספר
עומדים בדום מתוח ועושים אותך יפה.
ואז שותלים אותך באיזה נוף
שותלים לך מילים בפה
שותלים, חותכים, משנים, מוסיפים וזהו! הסרטון מוכן והכל נוצץ ואיזה יופי.
תוסיפו לזה את הרקע שלי במשרדי הפרסום הגדולים בארץ, אני יודעת איך זה עובד כשמצלמים.
כל שנייה מתוזמנת וכל רגע ‘ספונטני’ מצולם מארבע זוויות שונות. אין זמן לטעויות. מסתבר שאותנטיות היא דבר יקר…
ואז, נפל לי האסימון.
זה לא סרטון תדמית, מה שחמוטל עושה. זה דוקו אמיתי.
סרט שמתעד מציאות. לא ממציא אותה.
נו באמת, נראה לך שרק את תצלמי אותי? תחייכי יפה למצלמה. גם אני רוצה קצת…
ואתן יודעות משהו? אני זה אני. זה מה שיש.
אני עוסקת בפרסום ומיתוג ושיווק ועיצוב כל חיי הבוגרים.
זה מה שאני עושה כשאני ערה וישנה וחולמת ושמחה וכועסת.
זה לא עיסוק צדדי, או תחביב, או גחמה לכמה שנים כי עשיתי איזה מהלך שיווקי שעבר סבבה ועכשיו אני עומדת על במות ומספרת על הנוסחא הסודית. תאמינו לי- אין כזו.
אני מתייחסת לעבודה שלי וללקוחות שלי ברצינות תהומית
אבל את עצמי אני לוקחת די בקלות.
אני חושבת שזה מה שחמוטל ניסתה לתפוס
ולדעתי היא גם הצליחה.
כשקודם עושים חכם ורק אח”כ עושים יפה- אז מבינים מה המטרה והאם עמדנו ביעד.
ועוד משהו. אני מאמינה במהלכים מדידים. לשם כך, רצוי להגדיר מטרה מראש ולהבין אם עמדת ביעד.
המטרה שלי הייתה להתגבר על פחד הצילום שלי.
לא רציתי סרטון שיווקי שימכור משהו, או סרטון פרסומי לחשיפת ענק.
חמוטל עוסקת בווידאו תרפיה-ריפוי וטיפול באמצעות וידאו.
ידעתי את זה לפני, אבל לא הבנתי עד כמה זה יעזור לי בפרויקט הזה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהצטלמתי בחיי אבל זו בהחלט הייתה הפעם הנינוחה מכולן
והיום, אני יכולה להעיד על החשיבות של חמוטל בתוך התהליך.
אז הנה כאן הסרט, לפניכן.
ומביך להודות, אבל אני יכולה להתרגל בקלות לזה שמצלמים אותי כל היום.
