השנה חגגנו ארבעים.
לא סתם חגגנו, חגגנו בארצות הברית.
אני רציתי ניו יורק.
ליתר דיוק, מנהטן.
או בקיצור- רק מנהטן.
הוא רצה מפלי הניאגרה ונסיעות ארוכות ושלכת וטבע.
אז החלטנו שחמישה ימים יוקדשו לטבע ושלכת ומה שהוא רוצה
וחמישה ימים לנוף אורבני, בניינים, מתכת, מוניות צהובות ומיליון אורות.
בפעם הקודמת, ביקרתי את ניו יורק לפני 15 שנה.
גרתי בדירה של חבר טוב, קרענו את העיר והיינו טיים אאוט מהלך.
ועם הזכרון הזה תכננתי את הטיול, גם הפעם.
אבל משהו, או יותר נכון מישהי- השתנתה.
הפעם נהניתי מהנסיעות הארוכות. התרגשתי בכל פעם שנכנסנו לחדר מפנק במלון מדהים.
התאהבתי בנוף, ובשקט.
גיליתי, שגם אני כבר בקצב אחר.
ופתאום, לא ממש בער לי להגיע למנהטן.
לא התחשק לי להיות בעיר. בחדר קטן. באמצע ההמולה והרעש.
לא עניין אותי שופינג, או מסעדה סופר דופר ייחודית שאני חייבת לעשות בה סלפי.
והפער הזה,
בין מה שהייתי פעם למה שאני היום תפס אותי לא מוכנה
וזה מצחיק, כי אם הייתי חושבת על זה “שיווקית” זה היה ברור לי.
מה שאהבתי לפני 15 שנה, לא חייב להיות רלוונטי היום.
בסופו של דבר, היה טיול מושלם.
לא גיליתי בו את אמריקה- אבל גיליתי בו אותי מחדש. את שנינו.
יופי של מתנה לגיל 40.
