סיפור על תמרי שלי ועל לוח חזון אחד

בתמרי התאהבתי כשהיא כתבה על אירלנד.

המילים שלה עשו לי עצוב ושמח ורגוע וסוער והיה להן ריח וטעם וצבע וזכרונות.

לקח לנו כמעט שנה להפגש לקפה ואני חושבת שזו אחת המתנות הגדולות שהעצמאות נתנה לי-
האפשרות להכיר ולהתאהב שוב באנשים.
במיוחד כאלה.

תחשבו על זה רגע.
כשאנחנו קטנים, החיים מזמנים לנו אינספור הזדמנויות ליצירת קשרים חברתיים חדשים.
בית ספר, חוג, תנועת נוער, טיולים, שכונה, גן שעשועים, בריכה, משפחה, אירועים…
וכשאנחנו גדולים החלק הזה יכול להתנוון קצת.
אצלי הוא התנוון לגמרי.
קצת יותר מדי ילדים וקצת פחות מדי שעות שינה עושות משהו ליכולות הסוציאליות של בנאדם, כנראה.

אבל בשנה האחרונה אני לומדת מחדש לצאת קצת מהקונכיה שלי
לראות עולם ואנשים ואת עצמי.
משתדלת לזהות הזדמנויות, להגיד יותר כן, להחזיר את עצמי לעצמי.

2

בשבוע שעבר אמרתי כן להזדמנות כזו.
בהחלטה של רגע, ספונטנית להחריד, זינקתי ממקום מושבי ונסעתי לתמרי ליבס סלונים- להשתתף בסדנת לוח חזון.
אני יכולה לתאר לכם את תחושת ההלם שאחזה בי, כשהבנתי שאין בי טיפת ספונטניות.
תמרי שואלת- נו, את באה? זה ממש סימן שהתבטלה לך פגישה! יאללה, בואי כבר!
ואני בוהה במסך, מחפשת אות או סימן או משהו שיקפוץ ויגרום לי להגיד- סורי, היום זה לא מתאים…

אבל האמת היא שעזבתי הכל ונסעתי.
נסיעה די קצרה במהלכה הרהרתי מה עומד לקרות שם בעצם.
ולמה אני צריכה לוח חזון בכלל?

אני מזל דגים.
קצת מוזר שאני כותבת את זה, אבל עוד רגע תבינו למה.
תמיד היה בי סוג של פיצול אישיות קטן. חוסר החלטיות שמלווה אותי.
מצד אחד ככה ומצד אחד אחרת ובאמצע אני בחוסר ההחלטיות שלי. תמיד.

אני לא מתחברת לרוחניות בכלל.
אבל פתיחה בקלפים, או בקפה, או אנרגיית הסוסים או מכשפות- נשמע לי הגיוני לגמרי.
כל דבר שאין לו הוכחה מדעית, לוגית, מחקרית- לא קיימת בעיני
חוץ מאשר, ולפעמים, ויוצא מן הכלל.
ככה אני.

3

לסדנת לוח החזון הגעתי ככה. כמו שאני.

מצד אחד חסרת סבלנות “לבזבז” חצי יום בגזירה והדבקה ובתיה עוזיאל ולמה הייתי צריכה את זה ומה יצא לי מזה בכלל
ומצד שני סקרנית.
ממש סקרנית.

ומאז, כל מי ששאל אותי “איך היה”? גרם לי לחשוב על איך היה ואיך אפשר להגדיר את החווויה הזו.
אז קודם כל זו חוויה.
חוויה מסוג אחר. לא חוויה שמחה ומבדחת. לא לונה פארק.

אלא זמן לחשוב ולמקד ולהתרכז רק בך.
מתי עשיתם את זה לאחרונה?
זה לא פשוט.

מצד אחד רציתי להיות נורא נחמדה ולהכיר ולשמוע
ומצד שני רציתי שכולם יהיו בשקט ושאף אחד לא יגע לי במגזינים שלקחתי, כי שם בטח חבוי האוצר הפרטי שלי.
ובכל פעם שמישהי באה להתיישב לידי, הרגשתי איך אני נהיית כמו קקטוס.
מלא קוצים מבחוץ אבל ג’לי מבפנים ורק שאף אחד לא יראה שעוד שנייה זה מתפרק.

אני לא יכולה להגיד שהיה לי כיף.
יצאתי מהיום הזה המומה. מכל הדברים שעלו ויצאו ובאו ודרשו לעצמם מקום ונוכחות.
המומה מכך שכל הדברים שעלו לי בראש מצאו את דרכם אלי דרך דפי המגזינים השונים.
המומה מכמות האסוציאציות שרצו לי בראש
ומהבלגן- שלאט לאט הסתדר לו.

אבל בעיקר, הייתי בהלם מתמרי.
מהניתוח החד של לוחות החזון שלנו. מהפרשנויות המדויקות.
מהמילים שלה שהתחברו לויז’ואלים שלנו
ועשו שם כישוף.

4

הכל יש בו, בלוח שלי.
יש בו את החלום שלי והתשוקה שלי ומילים וזכרונות ועבר והווה ועתיד ויחד ולבד ואש ומים ובלגן
וסדר ומיקוד ושקט.

יצאתי מהמפגש הזה עם כאב ראש. עם מחנק נוראי שהשתחרר בעזרת יומיים של בכי.
הכי לא אני, אני יודעת.
הכי לא פאסון, הכי לא שפם, הכי לא ציניות והומור שחור,
אבל משהו קרה שם.
אני יודעת לאן פני מועדות בזמן הקרוב ותאמינו לי שזה וואוו אחד גדול בשבילי.

לפעמים כל מה שצריך זה להתפרק לגמרי ואז לחבר את עצמנו מחדש.

תמרי שלי, תודה שהיית שם עם הדבק
ועם המילים
ועם הלב הזה שלך.
שלי.

הבלוג של תמרי ממש כאן

More Articles

Menu