אני שונאת שמסבירים בדיחות.
כמו שאני אגיד לכם- הבנתם את הקטע עם הכותרת? כאילו
פוסט פורימי> פורים מי> פורים me >זאת אומרת purim me
סטגדש.
אז למה עשיתי את זה? כדי שבפורים הזה כשתראו את המילה פורימי, אולי תחשבו עלי.
וגם כדי שתורידו לפעמים את המסיכה, אפילו אם זה קצת כואב.
נחזור לזה אחר כך.
הכל התחיל כשנסענו לטייל קצת.
הבנות מאחורה שלפו ציפורניים והתחילו לריב.
{איזה כיף לך, שלוש בנות, בטח הכל ורוד ועדין אצלכם. כן, ממש. שכחתם מי האמא, אה?)
הסתובבתי במהירות וצילמתי-
ברגע שהן ראו את המצלמה (אצלי מצלמה זה הנייד, זוכרים?) הן הזדקפו מיד, יישרו את הבגדים
והתחבקו.
כמה בקלות אנחנו מחליפים מסיכות.
דוגמא מעולה למיתוג, אני חושבת לעצמי.
כי מה זה בעצם מיתוג טוב?
הבלטה של הצד הטוב שלך.
בדיוק כמו שאנחנו בוחרים את הצד הטוב והמחמיא שלנו בתמונה.
הרי אף אחד לא רוצה להראות את הצד הרע, או הבעייתי שלו.
וזה הגיוני, ובסדר. אבל מתי בדיוק החלטנו שהכל צריך להיות מושלם?
שכל תמונה חייבת עיבוד פוטושופ או פילטר?
לאן הלכה האותנטיות שלנו?
ולמה כל אחד רוצה להיות מה שהוא לא, במקום לחפש את מה שיש רק לו?
בידול אמיתי צריך להיות מבוסס על מה שיש לנו.
לא על מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו.
תיכנסו רגע לדף של מישהו. החיים של כ ו ל נ ו תותים. עם קצפת.
כולם מעלים רק תמונות של ילדים מוכשרים, מכתבי תודה, פרחים מלקוחות ופרגון אינסופי.
וזה מבאס, כי אנחנו רוצים גם
וחושבים שאולי אנחנו פחות. אבל זה לא נכון.
וכמה זה מתסכל להסתכל ימינה ושמאלה ולראות שכולם מוכשרים/ מוצלחים/ מצליחים.
אה, לא כולם. אנחנו לא.
אצלנו הולכים מכות מאחורה, בדרך לקטיף תותים, והעסק לא תמיד מתרומם כמו שרצינו.
המסיכות האלו חשובות, אבל הבעיה עם תמונות מושלמות ולקוחות שרק מפרגנים
וילדים שלא הולכים מכות או מתלכלכים- היא שזה לא אמין.
זה לא יכול להיות.
וזה פלקטי וחסר אישיות ולא מעניין.
הרבה יותר מעניין להציץ לריב של שכנים, מאשר לארוחת ערב תרבותית.
אז באתי להגיד ששיווק אמיתי יכול להיות קצת כואב.
(הבטחתי שנחזור לכותרת ולפלסטר, נכון?)
אבל הוא מלמד אותנו ועלינו- ובסופו של דבר, זה מה שחשוב.
